לכל אחת יש סיפור אידאלי עם התחלה, אמצע וסוף
אבל מה לעשות שהחלומות מקבלים מידי פעם סטירת לחי כואבת
והסיפור כל פעם משתנה מחדש וגם את משתנה יחד איתו?
את מנסה למצוא את המסלול והנחמה שלך בין המילים בין השורות.
את מנסה לענות עכשיו על השאלה הכי בסיסית - מה שלומך?
ואת לא מוצאת מילים ואם מצאת הן נשמעות לא הגיוניות, או קשות מידי.
הקורונה לימדה חזרה לערכים הבסיסיים כמו:
פשטות, משפחתיות, פחד ממגפה, געגוע למגע מרפא
עכשיו את מתמודדת עם מפלצות אדם שניפצו לך מיתוסים שהיו כעוגנים.
שגרמו למילים שלך להיתקע עמוק בגרון כמו כדור ענק שרוצה לצאת אבל לא יודע איך,
לגוף ולנפש לכאוב, להתמודד עם פחדים שלא הכרת קודם,
מועקה איומה, סטרס מטורף
ובנוסף הסודות הקטנים/גדולים שהוחבאו היטב
ביומן האישי בין קיפולי הנייר ומשפט שאומר:
“סוד כמוס לפרה ולסוס”
פורצים גבולות ויוצאים החוצה, בלי או אם רשות.
כמה כאב, דמעות, צער, חוסר אונים, עצב, כעס, געגוע, אכזבה טמונים עכשיו בתוך הנפש?
אבל גם כשהאדמה רועדת אולי דווקא כשהאדמה רועדת,
את בעצמך צריכה חיבוק, זמן עיבוד, לכתוב את שעל לבך,
להוציא את המילים הקשות מתוכך
ולהכניס במקומן מילים רכות של אהבה, נחמה, תפילה, תקווה?
העומס הרגשי שהצטבר בגוף מאז “השבת השחורה” חייב להתגלגל החוצה,
הגוף מבקש קצת להשתחרר, הנפש רוצה להביע, לצעוק, להשמיע
וזמן איכות של שקט לעצמך עם עצמך
לברוח לכמה רגעים לעולם מקביל.
את, המחברת, העט, כוס תה או כל משקה אחר
מכל מקום בו את נמצאת, את מוזמנת להצטרף